עם התליון ביד


0Likes
0Comments
1329Views
AA

9. 9.

חזרתי לבקתה. בעיניים חצי עצומות מצאתי מיטתי ובאפיסת כוחות נפלתי עליה. שכבתי שם זמן רב, או שאולי היו אלה דקות אחדות. שכבתי שם, מחבקת את בירכיי, שקועה בשינה חסרת חלומות, מוחי קודח ממחשבות.

ראיתי את עצמי מהצד, כאילו שרוחי נפרדה מן החומר, הגוף בו היתה כלואה וכעת צופה עליה מן הצד. נשמתי השקטה כמעט ולא היתה לה. צחקתי על עצמי ובו בזמן נעלבתי על צחוקי המזלזל. כל ישותי נפרדה לשניים, שני פנים, שני מוחות, שני חיוכים. שכבתי שם, קודחת מחום ומקור, רועדת כמו עלה נידף ברוח עזה בעוד שני האני נלחמות אחת בשניה.

התפלעתי על עצמי. רעדתי, אך לא ידעתי למה. נדמה היה שהקור המקפיא נובע מתוכי, מתפשט החוצה כמו מעגלים על המים אחרי שחתיכת אבן נפלה לתוכם.

החדר החמים התקרר מרגע לרגע, פיסות קרח מתפשטות על הקירות, על הרצפה, שכבת שלג מכסה את המדפים, נועלים את המציאות בכלוב יפיפה ומסוכן. את כל אלה לא ראיתי. פני המופנות לקיר ללא הבעה לא ראו כלום. עיני, כהתעוורו, איבדו כל חוש תנועה, נדמו כפסל שעווה או קרח.

הקור המשיך להתפשט בחדר וכעת הכפור היה נחלתו של כל הבית, הבגדים הזרוקים בפינת הישיבה בסלון, האוכל במטבח, השטיחים, השמיכות. כמוצג ראווה במוזיאון המוסתר מאחורי זגוגית עבה התכסתה כל המציאות בקור לא מציאותי, קור קשה יותר ואכזר יותר מן איתני הטבע. קור שמקורו בריק, קור שמקורו בנשמה מתרוקנת מרגשות.

כל אלה לא ידעתי, או ראיתי. הרגשתי את הקור בכל נימי גופי, בדמיוני דמיינתי אותו כאישה זקופת קומה, עורה לבן כשלג, כמעט שקוף והיא מחייכת אלי, מקפיאה את הרגע, נותנת לי לנוח עד שתחלוף הסערה מליבי. אך זו לא היתה סערה. זו לא היתה סערה כיוון שסערה מקורה ברגש, מלחמה עזה הנובאת מאהבה, או שנאה. מי ידע את ההבדל. מלחמה שמקורה בתשוקה. ברצון. בחום.

הקור המשיך להתפשט החוצה, מקפיא את העולם, משמר אותו. בשכבה דקה של קרח התכסה הים, הגלים קופאים במקומם, מתלהמים על מעצור הזמן, האנרגיה. דבר לא זז. החיים כמו הפסיקו להתקיים. נותרתי רק אני. שריד אחרון של אנושות, אנרגיה, כוח. הרעידה בגופי נחלשה, הפכה למאין רטט פנימי, אך לא הפסיקה.

צעדחם נשמעו במסדרון. נדמה היה כי צליליהם נשמע לכל, כאילו כל היקום העצור הקשיב בתדהמה, מחכה, ממתין, מתחנן. הצעדים התקרבו, צלילהם מפרים את דממת האלחוט, מפרים את סדרי העולם החדש. יד חמה הונחה על מצחי הקפוא. לפתע, החיים חזרו. כאילו שנרדמו לרגע על השמירה וטלטלה עזה החזירה אותם למקומם. הרטט בגופי נפסק, את מקומו החליפה נשימה עמוקה.

הקור עצר. התחיל לחזור על עקבותיו, עוזב את הים והחוף, הנה הוא על מפתן הבית, חוזר על עקבותיו במהירות, מסיר את שכבת הכפור מן המדפים והכריות והשטיחים, מתכנס לעצמו, חוזר אל תוכי. על לחיי הקפואה זלגה דמעה רותחת.

לעת עתה המלחמה נפסקה. הפסקת אש. או שמוטב שאגיד, הפסקת כפור?

צד אחד בנשמתי ניצח את השני, הביס, העלים. לא ידעתי אם זה דבר טוב או לא. חזרתי לחיות אבל כעת זה היה רק חצי ממני. נשמתי מלאה עד החצי. ריקה עד החצי.

חצי.

 

Join MovellasFind out what all the buzz is about. Join now to start sharing your creativity and passion
Loading ...