עם התליון ביד


0Likes
0Comments
1591Views
AA

8. 8.

כמה דברים צריך אדם לעבור בחיים וכמה שנים ושעות צריכות לחלוף ביעף בכדי שיוכל להעריך את הדבר היחיד שיש לכולנו? את הדבר היחיד שזמין תמיד אך בערבון מוגבל ובכלל, כשאתה באמת נואש לו הוא אף פעם לא בכמות המספקת? איך זה שיש ימים שעוברים כל כך לאט, כאילו נמשכו לא 24 שעות אלא שנה בעוד שימים אחרים חולפים ונעלמים אי שם בערפל העבר בכזו מהירות שנדמה שעברה רק דקה?

לא משנה כמה אני נלחמת בזה, את הזמן אני מתחילה להעריך רק כשאין לי אותו. פתאום הוא אינו אינסופי כמו שסיפרו לי תמיד אלא מועט מאוד וחמקמק במידה כמעט בלתי אפשרית! הוא נוזל בין האצבעות כמו חול או מים. או אוויר! אם הייתי רק יכולה לשבור את שעון החול הזה, לאסוף את גרגירי הזמן אלי, ולהוסיף לעצמי עוד ועוד בימים של לחץ...

בכל מקרה, קצת נסחפתי. מילולית. נכנסתי לים, נשכבתי על הגב ונרדמתי. אחרי כמה שעות התעוררתי כשאני רואה רק כחול וכחול מסביבי, ים שלא נגמר.

הכחול, הטורקיז, הבזקי האור הלבנים על הגלים התערבבו עם צבע התכלת הנקי של השמים. כחול... חוף לא ראיתי, גם עננים לא. נסחפתי. הרגשתי שאני צפה על ענן, חסרת כל משקל, חסרת כל פחד או תהיות... הכל היה כפי שאמור היה להיות. את הבקתה הקטנה, את ג'ון, את היער הסבוך, הספרים... הכל נשכח ובמקומם היה רק ים.

נדמה היה שכאן, בענן הכחול והלא נגמר הזה, הזמן לא נגמר לעולם. יותר נכון, לא היה זמן. ישנתי לפרקים, מדי פעם התעוררתי בוהה בשמיים בחוסר מעש, נרדמת שוב. ואז שמעתי צעקה. בעצם, לא היתה זו צעקה כלל וכלל. שום צרחה או רעש אחר לא חצו את האוויר בבהלה, אף גל לא זז, השמיים חסרי העננים היו שקטים כמקודם... אך זה היה שקר.

שקט.

השקט שלפני הסערה... כעת הרגשתי את זה. אמנם, פני הים היו חלקים כמראה אך ידעתי ששמעתי את זה. מאין צעקה אמומה, תקווה לא ממושת אי שם בקרקעית האוקיינוס. לרגע אחד, שחרר אלוהים את לפיטתו החזקה וצעקה אחת, בודדה, הצליחה להימלט מן העולם אל המקום הזה, מנסה לשאוב אותי לתוכה, להחזיר אותי למציאות.

מים. מים בכל מקום. מים למעלה, למעטה, מהצדדים... הכל היה מלא מים. השקט והשלווה שהרגשתי על קו התפר בין השמים לארץ הופר. כעת הייתי בתוכו. בתוך הים הסוער... איפשהוא בתוכי ידעתי כי שם, למעלה, המצב עדיין רגוע. אך לא כאן.

הגלים העזים העיפו אותי בזרמיהם מצד לצד, מתנגשים אחד בשני, חסרי צליל או צורה מוגדרת, מתערבלים בספירלה עמומה... ורק אני, שוקעת ושוקעת... לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי לרגע להחזיק את עצמי למעלה. פתחתי את פי, אך לא הרגשתי כל מחנק. או בעצם, כל הזמן הזה לא נשמתי וגופי התרגל למצב... שקעתי ושקעתי, בלי לראות לאן או מאיפה, המשכתי לרדת למעטה ולמעטה (או אולי למעלה? לא באמת שמתי לב לכיוונים) אך הקרקעית המובטחת לא הופיעה...

לרגעים נדמה היה לי כי משהו, או מישהו, נאחז ברגלי, מושך אותי לכיוון מסוים, שואב אותי כהרף עין. ניסיתי להיאבק, להשתחרר. לא רציתי בחיים הקודמים או באלה שלפניהם, רציתי לחזור לשלווה, לשקט. ניסיתי. בעטתי, צעקתי (או יותר נכון פתחתי את פי וסגרתי אותה לסירוגין תוהה האם יוצא משם צליל כלשהוא.

אגב, נדמה לי שכך מרגישים הדגים- פותחים וסוגרים את פיהם לסירוגין ללא סיבה נראית לעין המתבונן, מנסים לתקשר עם העולם החיצוני המיימי) הדפתי את המים בידיי בכל הכוח אך כל המאמצים עלו בתוהו. לא הצלחתי להבין במי, במה אני נלחמת. ומבלי להבין, כיצד יכולתי לנצח?

לפתע הבנתי כי כל הזמן הזה עיניי היו סגורות. כן, כן, כל זמן שניהלתי את הקרב העיקש (והמופסד מראש) כנגד כוחות הטבע, או הגורל או הוואטאבר שמשך אותי לעבר הקרקעית הבלתי נראית, עיניי היו סגורות. מצחיק, נכון? אז ברגע שהבנתי את זה וסיימתי לצחוק על הטפשות של עצמי (ברצינות, איך אפשר להתפלא שאינך רואה משהו אם אתה אפילו לא פותח את העיניים?), פתחתי את עיניי והבנתי שמוטב היה לי להשאיר אותן עצומות.

מה שראיתי לא היה דומה כלל לסצנת הים, הדגים והאלמוגים שראיתי לא פעם בעודי צוללת בים התיכון. לא, מה שראיתי לא דמה כלל לא רק למציאות ה"אמיתית" אלא אפילו לא לתפאורה הילדותית, חסרת הרבדים והגוונים (המיותרים יש לציין) המוזכרת בסיפורים, המופיעה בציורים של הילדים הקטנים. לא. מה שראיתי לא דמה כלל לים, או מים, או כל דבר אחר שהתקשר עם מעמקים.

לא. מה שראיתי לא דמה לכל זה, אולי מהסיבה הפשוטה שזה לא היה ים. או אוקיינוס. סביבי היה חושך. לא חושך רגיל, של לילה מואר בכוכב או שניים, שלא נזכיר את המנורה הדולקת או האש המרצדת באח. לא. זה היה חושך של כלום. כלום מוחלט, שחור משחור, סמיך כדבש, עופף ועוטף, מתלפף סביב גופי כתחבושת עבה, חוסם כל תנועה. ושם, תלויות באוויר (סליחה, ריק) ראיתי דמויות, חפצים, סצנות... הן היו צפופות מאוד, דומות בגודלן, מבלבלות.

ראשי הסתחרר, התמונות המרצדות הסתחררו בראשי, גורמות לי לרצות להקיא. במרכזם היו כמה דמויות גדולות יותר. אלה, לא היו שוות בגודלן ביחס לשאר אך גם לא דמו אחת לשניה. אחת כל כך גדולה שמילאה את כל שדה ראייתי ואחת קטנה כל כך שלא הייתי שמה לב אליה כלל לולא היתה בעלת צבעים עזים כל כך, חזקים כל כך, מגוונים כל כך. לעומתה, כל שאר הדמויות והסצנות היו חסרות כל צבע, אפורות, חסרות כל ייחוד או משמעות. אך הדמות שמשכה אותי יותר מכל היה פר.

כן, פר.

הוא נראה כל כך אמיתי, מוחשי, כאילו היה כאן, לידי. ניסיתי לגעת בו אך לא הצלחתי להזיז את ידי. החושך, הריק הסמיך, חסם אותי מכל הכיוונים.. הדמות של פר משכה את מבטי כמו במגנט, מכריחה אותי לבהות בה, לתהות על פשרה. אך לפתע ראיתי כי הוא לא לבד. כל הזמן הזה, היה פר באלכסון ממני, כמצפה למישהו נוסף שאמור להופיע באלכסון מעבר לכתפי.

חשבתי שהסיבה לכך היא שהוא דמות דוממת, חסרת יכולת תנועה אך כעת ראיתי כי הוא מסוגל לזוז. ציפייתו השתלמה, ומעבר לכתפי הופיעה דמות שהתקדמה במהירות לעברו. רגעים ספורים, והנה היא כאן, עומדת לידו.

הם התחבקו והיא, הדמות שהתבררה כנשית, נתנה לו נשיקה. נדמה היה שהם לא מבחינים בי. מחשבות התרוצצו בראשי, האירוע הזה טרף את כל הקלפים, בלבל וסחרר אותי שוב. פניתי אליהם, פי נפתח (או מנסה) לשאלה אך הם כבר עזבו, הולכים מחובקים, ראשו של פר רכון אליה בחיבה.

Join MovellasFind out what all the buzz is about. Join now to start sharing your creativity and passion
Loading ...