עם התליון ביד


0Likes
0Comments
1323Views
AA

5. 5.

כך עברו ימים רבים.. יום אחר יום חלפו עלי ועל ג'ון בשלווה. החדר בו ישנתי ביום הראשון כשהגעתי לבקתה הפך לחדרי הפרטי וג'ון עבר לחד הסמוך, לישון על הספא. בהתחלה הרגשתי לא נעים שתפסתי את מקומו בבקתה אך במהרה התרגלתי לשגרת החיים השלווה על שפת הים. בכל יום ג'ון היה מתעורר השקם בבוקר ויוצא ליער. כשהיה חוזר הכין ארוחת בוקר לשנינו. לרוב היתי מתעוררת בדיוק כשהיה חוזר לבקתה ומתארגנת עד ארוחת הבוקר.

בכל יום מחדש ניסיתי למצוא רמזים לזהותו של האיש שאירח אותי ולזהותה של האישה שבתמונה. הייתי יושבת שעות רבות עם התמונה בידי מנסה להבין מי היא. בכל פעם מחדש נדמה היה לי כי הנה, נזכרתי, הבנתי אך לפני שהספקתי לתפוס את המחשבה ולבחון אותה שוב ההבנה חמקה מבין אצבעותי ושוב נותרתי רק עם חשדות עמומים ולא מובנים..

יום אחד התעוררתי מוקדם מהרגיל. ג'ון עדיין לא חזר מהיער והבית היה שקט וריק. יצאתי מהבקתה בפיג'מה והלכתי אל שפת הים. היה זה יום נעים במיוחד, השמש חיממה אך לא סינוורה, רוח נעימה הזיזה את שערי. גלים שקטים הגיעו אל החוף הרך והלבן. זמן מה התהלכתי על שפת הים בעוד הגלים השקטים מלכחים את כפות רגלי.

שקעתי במחשבות אודות עלילותי כאן. שוב ושוב גלגלתי במוחי את כל המראות שראיתי, שחזרתי את האירועים אך בכל פעם חזרתי למילותיו של ג'ון באותו יום גורלי כשהגעתי לכאן "...העבר לא משנה.. מה זה משנה קאילו טעויות עשיתי בעבר?.." תהיתי שוב ושוב על אילו טעויות הוא דיבר אז והאם יש להן קשר לאישה שמופיעה בתמונה.

בלי משים התרחקתי מעוד מהבקתה אך לא נתתי את דעתי על כך. התיישבתי על החול. ידי שחקו עם החול הרך, מרימה  כל פעם ערימת חול קטנה נותנת  לה לנזול מבין אצבעותי.

"מי אתה?" לחשתי בעוד עיני בוחנות את החול.

"מי אתה?" לחשתי שוב בעודי בוחנות את הגלים השקטים, תרה בעיני אחר סירות או אנשים. היעדר החיים במקום חידד את חשדנותי וזעתי באי ­­­­נוחות על החול. שוב הבטתי בגלים אך הפעם נידמה היה לי כי אי שם במצולות קיימים יצורים, וצליל הרחש של הגלים המתנפצים בשלווה על החוף הוא הד פטפוטם וצחוקם.

חייכתי. ואולי אפגוש אותם פעם... מי יודע. פתאום בבת אחת עצבות נוראית השתלטה עלי. נטל האשמה הכביד עלי עד כדי כך שגבי המכופף כמעט כרע ונפל על החול. דמעות פרצו בעיני בכזאת פתאומיות שאפילו אני הבטתי על ידי מכוסות הבוץ מערבוב החול והדמעות בפליאה. אך למרות זאת המשכתי לבכות.. הדמעות זלגו וזלגו..

חשבתי על פדרו ועל אמא ועל פדרו ועל פדרו ושוב, על פדרו. הרגשתי כי שכחתי אותו, נטשתי אותו בסבך החיים... ואולי הוא חזר? ואני לא שם.. ואולי הוא חולה, ורעב ומסכן, ואני לא שם.. הכל באשמתי.. "הכל באשמתך!!" צעקתי על עצמי, מנסה לבלוע את הבכי. שכחתי אותם.. שכחתי.. והרי הבטחתי תמיד לזכור, תמיד תמיד לזכור! והנה אני חיה באוטופיה מושלמת ושכחתי אותם! הוצאתי אותם מלבי, ממוחי.. זרקתי אותם.. ואם לא אני, מי?..

זמן מה ישבתי ובכיתי בעוד מחשבות דומות מתרוצצות במוחי. ופתאום, הכל נפסק. הבכי נפסק והדמעות יבשו, הסתקלתי על הים השקט ונרגעתי. חשבתי על כך שטוב לי, ואמא מסתקלת עלי והיא שמחה שטוב לי. קמתי ופסעתי כמה צעדים לתוך המים. מזמן לא בכיתי.. מזמן. הבטתי על ידי, ניגבתי את הדמעות האחרונות וחייכתי.

"מירה!! מירה! איפה את?!?"

הסתובבתי בבהלה. פתאום נזכרתי כמה התרחקתי מהבית. הצעקה שהגיעה לאוזני הייתה עמומה מעט וכנראה הגיעה ממרחק רב. "גון?" לחשתי לעצמי "זה אתה?" צעקתי בכל רם יותר. ניסיתי לשחזר את צעדיי אך לא הצלחתי.. הרוח הקרירה מחקה את כל עקבותי ולא הצלחתי לזהות איפה אני. מרחוק ראיתי דמות מתקרבת. חייכתי לעצמי, הוא בכל זאת מצא אותי.. הדמות התקרבה והתבהרה אך זה לא היה ג'ון.

זה היה נער רזה ומעט כחוש, בעל שיער שחור ועור בהיר. כשהתקרב אלי חייך ונופף, כאילו שהכיר אותי. לא הכרתי אותו. הייתי בטוחה בכך. ניסיתי למצוא הסבר לחיוכו אך במהרה וויתרתי. וודאי חשב שאני מישהו אחר.

כאשר הוא התקרב אלי, אמר "שלום" וחייך שוב.

"היי" מלמלתי בחזרה. "אנחנו מכירים?" שאלתי בחשש, ליתר ביטחון

"לא. לא חושב" הוא ענה בקלילות "אבל עכשיו נכיר. קוראים לי פר"

"פייר?" שאלתי בתמיהה "איזה שם..."

"מוזר, נכון?" הוא חייך אלי, צוחק על תמיההתי

"לא למה, הוא פשוט מאוד.. מיוחד"

הנער הרכין את ראשו אחורה וצחק בצחוק מתגלגל. הבטתי בו בתדהמה. פני המופתעים הצחיקו את הנער עוד יותר ובמהרה התחלתי לצחוק גם אני. כשנרגע הסביר כי מוצאו של אביו מגרמניה לכן החליט לקרוא לו פרננד. בעוד הוא מבטא את שמו האמיתי פניו קיבלו ארשת לגלגנית וקולו נימה שחצנית יתר על המידה, כאילו שחיקה מישהו.

הבנתי למה הוא צחק. ביטאתי את השם שלו לא נכון. בעוד השם בו הציג את עצמו היה פֶר (per) אני ביטאתי את שמו פֶיְיר[1].

"אתה לא אוהב את אבא שלך?" שאלתי אותו

"לא"

"למה?" שאלתי אותו בפליאה

"זה סיפור ארוך. אולי בהזדמנות אספר לך אותו... איך קוראים לך?"

התבלבלתי. לא ידעתי מה להגיד.. "אהה.. מירה"

"איך הגעת לפה?" שאל פר ובעיניו ארשת סקרנות

"או זהו סיפור ארוך.. אספר לך אותו בהזדמנות" עניתי לו תוך חיקוי קולו "ואתה?"

"אני חי פה"

"פה?" הרמתי את גבותי בספקנות, מנידה בידי לעבר החול והמים

"טוב לא ממש פה.. קרוב לפה"

"כמה קרוב?"

"טוב נו, די רחוק מפה"

"כמה רחוק?" המשכתי לתחקר אותו בעוד הוא מתחיל לזוע באי נוחות. חייכתי למראה נסיונו להתחמק מהשאלות.

"רומא"

"נו, אז איך הגעת לפה?" התקרבתי אליו

"אני לא יודע. פשוט הגעתי"

"איפה אתה חי עכשיו? אני מתכוונת בית"

"כמה קילומטרים מפה.. ואת?"

הסתובבתי לאחור מצביעה לכיוון הבקתה "ש..." לא הצלחתי לסיים את המשפט כי ראיתי את ג'ון פוסע לקראתי וגבותיו מכווצות. "שיט" מלמלתי בשקט.

פר נבהל "מה קרה?"

"שום דבר לא קרה. לך הביתה ילד" ג'ון התקרב והביט עלי מלמעלה למעטה.

פר הסתובב אלי "זה אבא שלך?"

"לא"

"אז מה..."

"לך הביתה פר"

פר השתופף והחל לפסוע לכיוון השני. מדי כמה צעדים היה מסתובב, מקווה שנקרא לו בחזרה אך בכל פעם נופפנו לו הלאה, מעודדים אותו להמשיך. אחרי זמן מה הלכנו גם אנחנו. תיארתי לעצמי את פר, מסתובב לפתע ומגלה שאנחנו נעלמנו.

חייכתי. מההיכרות שלי עם הנער הזה סביר להניח שתגובתו היתה דרמטית מאוד. אני צריכה להתכונן לנזיפה מצדו. חייכתי שוב. אך הנזיפה הגיעה מוקדם יותר מכפי שחשבתי. ולא מפר. מג'ון.

ג'ון עצר, הסתובב אלי והביט בי. גבותיו היו מכווצות ופיו קפוץ. "איפה היית?"

"על החוף" עניתי בבהלה

"מה אין מספיק חוף במרחק של פחות משני קילומטרים מאיתנו?"

הבטתי בפליאה בפניו. הוא דאג לי.. "אני... אני מצטערת" מלמלתי

את שאר הדרך עשינו בדממה. כשהגעתי לבקתה על השולחן חיכתה לי ארוחת בוקר קרה. הפנקייקים התקררו וכך גם הקפה. תיארתי לעצמי את האדים שהיו צריכים לעלות מהצלחת... "את יכולה לאכול אם את רוצה, אבל זה כבר לא טעים" ג'ון פנה לספה עליה ישן והגיף את הוילון שהפריד בין הספה לשולחן "אני צריך לישון"

הבטתי בפנקייקים. הפנקיים הביטו בי. הבטתי בהם שוב. הם נשארו קרים. נאנחתי והתיישבתי על כיסא. נגעתי בפנקייקים, הם לא היו כל כך קרים. טעמתי אותם. טעימים. אם היו טריים היו וודאי טעימים יותר... מבלי משים סיימתי לאכול אותם אך ג'ון עדיין ישן. אולי גם אני אלך לישון?

לקחתי את התמונה של האישה. הבטתי בפניה, "סורקת" במבטי את גופה, שערה, עיניה.. הנחתי אותה הצידה והבטתי בחדר הקטן, מנסה למצוא לעצמי עיסוק. שמתי לב למדף קטן ועליו שורות של ספרים מסודרים בצפיפות.

התקרבתי אליו, מלטפת בידי את הכריכו המאובקות. בהתחלה היו שם ספרים שיש בכל בית כמו תנך ומילון... במהרה ראיתי ספרים מפורסמים כמו מסביב לעולם בשמונים יום או שרלוק הולמס.. אך פתאום הבנתי שאני לא מצליחה לקרוא את שם הספר. היו שם כמה ספרים שאת שמם הצלחתי לקרוא בקושי רב כשניסיתי להפסיק לקרוא באיטלקית ולנסות בצרפתית.

עיני נפתחו בפליאה. הלאה הלכו ספרים רבים, אחדים בגרמנית, בספרדית ואפילו ערבית! מצאתי ספר יפיפה, מעוטר בקישותים זהובים ואדומים ופתחתי אותו. את השפה אמנם לא הבנתי אך הציורים.. כל עמוד היה מאויר בציורים יפיפיים ואותיותיו מעוקלות ומקושטות.. התיישבתי במיטה ובידי הספר. עלעלתי בו, בוחנת את הציורים היפים, מנסה להבין באיזה ספר מדובר.. היו שם ציורים של ים סוער וים שקט, אוניות שטות ויערות צפופים..

הציורים נראו כחיים, יכולתי לראות את הגלים נעים ומתנפצים על המזח ועליהם האוניות והסירות היפות. יכולתי לשמוע את צעקות המלחים המנסים לגבור בקולם על שריקות הרוח.. ונרדמתי.

לפתע הופיעה מולי אמי. חלמתי על איזה משהו מהילדות.. אני בת שלוש, משחקת במשהו ואז נפתחת הדלת ומישהו נכנס... זה מישהו גדול. ענק. אני רואה את מגפיו השחורות והגבוהות.. אני לא יודעת מי זה.. עיני חורטות אותו בזכרוני.. הוא מתעלם ממני והולך ישר למטבח, איפה שאמא שלי נמצאת.. הוא רוכן אליה והם מדברים על משהו.. התמונה השתנתה..

הנה אני, בת עשר, נראה לי.. אני הולכת ברחוב ורואה איש.. הוא גדול. הוא רוכן אל מישהו ברחוב והם מדברים בשקט. אולי זה רק הדמיון שלי אך נדמה לי שמדי פעם הם זורקים מבטים לכיווני. אני מרגישה שאני מכירה אותו. את האיש הזה. אבל לא יכולתי להזכר איך הוא נראה.. גם לא אם אני מכירה אותו. זה חלום שחלמתי כשהייתי קטנה יותר...

אני מתעוררת בפתאומיות. זה הוא! סוף סוף הבנתי מאיפה אני זוכרת אותו... אבל זה לא עוזר לי בכלום. תעלומת חייו של ג'ון עדיין תלוייה באוויר... אולי אם יכולתי להעלות באוב את אמא היא היתה מסבירה לי מה הוא קשור אלינו...  להעלות  באוב.. אני מחייכת חיוך מר. קראתי יותר מדי ספרי פנטזיות לאחרונה.

איזה מקום מוזר זה.. בקתה על חוף ים ולידו יער חשוך וריק. מאיפה ג'ון מביא את כל המצרכים? ומאיפה פר הגיע? הוא אמר שחי כאן, ממש לא רחוק, אבל לא ראיתי פה שום בית נוסף.. שקעתי בהרהורים. נקישות על החלון החזירו אותי למציאות. שלוש נקישות קצרות וחסרות סבלנות. מי זה יכול להיות? יצאתי מהבית. נו, כמובן..

 

[1] Faire צודק (אנגלית)

Join MovellasFind out what all the buzz is about. Join now to start sharing your creativity and passion
Loading ...