עם התליון ביד


0Likes
0Comments
1598Views
AA

4. 4.

"את רוצה לאכול?"

פתאום קול עמוק קטע את מחשבותיי. הקול הפתיע אותי, ברוך ובנחת שבה ביטא את שלוש המילים, שבעיקרון חסרות כל משמעות מיוחדת. התבלבלתי. רגע אחד המשכתי לנבור במחשבותיי, מתפלאת למשמע המילים ואז הבנתי שעלי לענות. "כן" עניתי. ומיד הוספתי (בשביל להיות מנומסת) "אני אשמח".. חשבתי על השאלה והתשובה.. כמה סתמית היתה ה"שיחה" הזו, ביחוד לעומת כל המצב הקודם. חייכתי בחיוך מריר. נראה אילו הפתעות נוספות הכין לי הגורל להמשך..

האיש הסתובב בחזרה לכיור וצעד צעד הצידה. מה שהחשבתי כצללים מהקירות התברר כמעבר לעוד חדר ומשם שמעתי קולות רמים של רשרוש שקיות ונפילת חפצים שהאיש המגודל הפיל מבלי משים.

כל הסיטוצאיה היתה כל כך מוזרה שפי נפער מתדהמה (שוב) וקמתי מהמיטה. התחלתי להסתובב בחדר, התקרבתי אל השולחן. על השולחן היו הרבה עטים מפוזרים ודפים מקומטים. בפינה אחת שכב ספר פתוח אך נראה היה כי אף אחד לא קרא בו זה זמן רב.. באמצע כל הבלגן ואי הסדר ששרר על השולחן שמתי לב לתמונה ממוסגרת.

לקחתי את התמונה וקירבתי אותה לפניי. בתמונה נראתה אישה חייכנית מחובקת עם גבר. הגבר היה כנראה בעל הבית אך בתמונה הוא חייך וכל עמידתו ופניו האירו מאושר.. הבטתי שוב באישה. האבק שעל זכוכית המסגרת הפריע לי וניקיתי אותו עם השרוול. כעת ניתן היה לראות יותר בבירור את פניה של האישה. האישה התבררה כמבוגרת. במבט שני ניתן היה לראות כי היא מבוגרת מהגבר.. אולי זו אמא שלו, חשבתי.

לפתע מבזק פתאומי הפריע למחשבותי. היה נדמה לי כי זיהיתי את האישה. הסתרתי בידי את אור השמש שהשתקף על הזגוגית והתרכזתי בפני האישה. ליבי נחמץ כשלפתע הבנתי מאיפה אני זוכרת את הפנים האלו. פניה של אמי נשקפו מהתמונה. לבי נחמץ ועיני התמלאו דמעות. ניקיתי את הדמעות והבטתי שוב בתמונה.

כעת זיהיתי שזו לא אמי. עצמות הלחיים, האף, צורת הפנים, כל אלו היו דומים מאוד לאלה של אמי אך זו לא היתה היא..

זו היתה אישה אחרת..

­רק עכשיו שמתי לב להרגשה מוזרה, כאילו שמישהו נועץ בגבי את מבטו. נזכרתי שהרעש מהחדר הסמוך נפסק זה זמן רב ובלב פועם הסתובבתי. האיש עמד, שען על הקיר, והביט בי, או יותר נכון, בידי במבט נוקב. הורדתי את מבטי אל ידי ושמתי לב שאני עדיין מחזיקה את התמונה. הנחתי אותה בחזרה על השולחן והשפלתי את מבטי..

הרגשתי שהאיש בוחן אותי ומבטו מקרין מעט שיפוטיות כלפי והרגשתי בושה על מעשי. שתיקה ארוכה השתררה ביננו, נדמה היה שכל אחד  רוצה שמישהו אחר יאמר משהו, בכדי להפר אותה.

"את רוצה לאכול או לא?"

האיש שוב קטע את מחשבותי. איך הוא תמיד תופס אותי לא מוכנה? כעסתי על עצמי ששוב התעסקתי בעצמי ובמחשבותיי.. הנה שוב. "כן בטח" מלמלתי בשקט וצעדתי אחרי האיש לחדר הסמוך. על השולחן חיכתה לנו חביתה חמה עם ירקות. התישבתי. גם פה, התבוננתי בצדדים , מנסה לקלוט את המראה. אם להשוות את הבקתה הקטנה לבתים שאני מכירה,זה היה מאין מטבחון עם חדר אוכל משולב עם גם סוג של סלון. אוי ואבוי.. אפילו אני כבר לא מבינה את המחשבות שלי..  "קוראים לי ג'ון" נו הנה שוב! אוףף

שתיקה השתררה.. ראיתי שהאיש מחכה לתגובה אבל לא ידעתי מה להגיד

"ואיך לך?"

"אני .. אני לא יודעת"

"את לא יודעת איך קוראים לך?"

"אני.. אני.. זה מסובך. אתה לא תבין"

"טוב. איך את רוצה שאקרא לך?"

"אני לא יודעת.." השפלתי את עיני.. אוף למה הכל מסובך?.. מה הבעיה שלי פשוט להגיד את השם שלי? אפשר לחשוב..

"הי.. את פה?" האיש, לא סליחה, ג'ון, נופף עם ידיו מול עיני, מנסה להעירי "פשוט תמציאי לעצמך שם"

"אממממםם.. טוב.. אני לא יודעת.. הכל כל כך.. מסובך. לא יודעת.. פשוט תקרא לי מירה"

"מירה? טוב. הייתי רוצה לדעת מה עומד מאחורי השם הזה.. אבל את בטח לא תגלי לי" הוא חייך

הרגשתי מובכת. באמת, אני לא מכירה אותו, הוא נראה דווקא נחמד.. "אני מצטערת.." לחשתי

"את לא צריכה להצטער. לכל אחד יש משהו שהוא צריך לשמור לעצמו. העבר לא משנה, גם לא משנה מה השם האמיתי שלך. הדבר היחיד שמשנה זה העתיד"

הרמתי את עיני והבטתי בו בתדהמה

"כן כן. זה ככה" הוא חייך

"הרבה אנשים לא מבינים את זה. חושבים שהעבר משנה בגלל שהוא חלק מהעיצוב של האדם. אבל הם טועים. העבר לא משנה, כל עוד אתה לא תיתן לו לשנות אותך. צריך לדעת לשים אותו בצד.. לא לשכוח. לא. רק.. לייחס לו פחות חשיבות. מה זה משנה אלו טעויות עשיתי בעבר? העיקר שלמדתי לא לעשות אותן שוב. צריך לדעת לשים את העבר מאחורינו.. כך יהיה יותר טוב.. לכולם.."

ראיתי שג'ון שוקע במחשבות. כעת דבריו לא היו מכוונים אלי אלא יותר אליו, לעצמו.. ראיתי שקולו נחלש וידיו האיתנות נאלצות לתמוך בפניו. שוב השתררה שתיקה. כעת היא לא היתה מעיקה. כל אחד מאיתנו שקע במחשבותיו אודות עברו. חשבתי על מה שהוא אמר. הוא צודק.. הוא צודק. והרי הבנתי את זה כבר מזמן, עוד באוטובוס, כשהשלכתי את כל החפצים שלי מעבר לחלון. אבל כמה קשה היה לקיים זאת.. כמה קשה להתנתק לגמרי מהעבר ולהתחיל הכל מחדש.. זה כל כך קשה..

באמצע חדרון קטן עמד שולחן עגול וקטן, עליו מפה לבנה וכלים מלוכלכים באוכל שכבר נאכל. על  כיסאות עץ פשוטים יושבים זה מול זה נערה וגבר. למרות שיושבים הם אחד מול השני, כל אחד מהם רכון קדימה, מרפקיהם נשענים על השולחן וכפות ידיהם מחזיקות את ראשם. עיניהם מכוסות למחצה וגבותיהם מכווצות, כמעטע נוגעות אחת בשניה. השניים נראים טרודים ושקועים במחשבותיהם.

החדר הקטן מהווה מאין סלון ומטבחון מחוברים יחדיו. בפינה אחת מוצבים כיריים קטנים עם כיור ושיש, מעליהם תלוי ארון קטן לכלים. אל הקיר הסמוך מושענת ספה קטנה וישנה ובשאר המקום שנותר צמודים לאורך הקירות ארונות ספרים רבים. על המדפים שכבת אבק עבה כאילו שאף אחד לא נגע בו מזמן.

הרצפה מכוסה בשטיח גדול ורך.. קרן שמש יחידה נכנסת לסלון דרך דלת הכניסה הפתוחה לרווחה בחדר הסמוך ומאירה פס יחיד על השטיח הגדול- חוצה את החדר לשני חלקים- מקצה לקצה...

 

Join MovellasFind out what all the buzz is about. Join now to start sharing your creativity and passion
Loading ...