עם התליון ביד


0Likes
0Comments
1598Views
AA

3. 3.

עמדתי על מדרכה רעועה מול ביתו של פדרו. נזכרתי בכל האירועים שקרו אמש, ואז שמתי לב אליו. בתחילה הוא עמד עם הגב אלי וכמעט שלא זיהיתי אותו אך אז הוא הסתובב וחשף את פניו. רצתי אליו מלאת אושר, מוכנה לחבק אותו, לגעת בו, רציתי לבדוק שזה באמת הוא. חי.. חי.. הוא חי!! בדיוק כמו שחשבתי.. רצתי אליו פורסת את ידי תוך כדי ריצה כמעט ולא מודעת לעצמי, בולעת בשקיקה את מראהו. כשהגעתי אליו הוא פרס את זרועותיו לקראתי. חיבקתי אותו כשאני מצמידה אותו קרוב ללוח ליבי, מצפה לחיבוק חם, אוהב ומגן, כמו פעם.. הוא עטף את זרועותיו השריריות סביבי.

לרגע, לא ידעתי רגע מאושר יותר מזה, אך פתאום הרגשתי מחנק. לא יכולתי לנשום. שמתי לב שידיו של פדרו עוטפות את צווארי, אצבעותיו חונקות אותי ביעילות ובשיטתיות.

ניסיתי לצעוק אליו, שאני נחנקת, שאני לא יכולה לנשום!!.. לרגע ראיתי את כל המצב מבחוץ. ראיתי את פדרו החסון, מחזיק אותי בצווארי.. ראיתי את עצמי, את הפנים הכחולות והנפוחות, את האיברים הרפויים. הרמתי את עיני על פדרו וראיתי אותו מחייך. זה היה חיוך דק וקר. חיוך מנוכר.. הוא לא הזכיר, ולו במעט, את החיוך האוהב שראיתי לא פעם.. הכאב היה בלתי נפסק, לא יכולתי להתעלם ממנו.. כוחי אזל מרגע לרגע וכבר לא היה בי הכוח אפילו לבכות.. הדמעות נקלעו בתוכי גורמות רק כאב רב יותר.. ניסיתי לבעוט, לצעוק, לזוז, לחיות !.. אבל לא הצלחתי. שרירי נחלשו מרגע לרגע, פני נפחו, הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ

ואז..

התעוררתי.

התעוררתי בצרחות. התישבתי במיטה נוחה וחמימה, כל כך דומה למיטה שהיתה לי בבית. עדיין נסעתי באוטובוס המוזר אבל הנוף מסביב השתנה. כבר לא היו רחובות חשוכים עם מדרכות מתפרקות, הבתים הקטנים והנוטים ליפול נעלמו ואיתם השדות הירוקים שהכרתי מילדותי. את מקום השדות תפס ים, סליחה, אגם ענקי בצבע כחול. כחול מוזר.. לא ראליסטי.. כמו.. כמו טושים. אגם גרדה.. לא. לא נראה לי ..

הייתי פה מזמן .. אני כבר לא זוכרת. אם זה גרדה אמורות להיות פה בקתות קטנות .. אבל לא.. מוזר. אולי זה לא גרדה או שזה הגדה המרוחקת שלו.. מסביב לאגם נפרס חוף ויער. היה זה יער אבות וחשוך כמו זה שעמי ותמי נאבדו בו אי שם במעמקי האגדות. אבל היער הזה היה מוזר. היה בו משהו מזמין, מושך.. ממגנט. כשהסתקלתי עליו ראיתי כל עץ ועץ ובו זמנית ראיתי גוש שלם וצפוף, כאילו העצים ננטעו זה על זה.

יכולתי להריח את ריח האדמה הרטובה, להרגיש את העלים של העצים מלטפים את ידי ורגלי.. אבל הכי מוזר היה שפעם העצים היו מכוסים שלג ובפעם ראיתי פרחים יפים ומלבלבים בשיא פריחתם..

הסבתי את מבטי והמשכנו לנסוע.

היער חלף מולנו ונעלם אי שם אך בכל זאת הרגשתי ברוח הקרירה מנשבת ועוטפת אותי, מול עיני ראיתי את היער, פעם פה, פעם שם.. מופיע ונעלם.. כמו בכישוף. הושטתי את ידי לחלון ורציתי לסגור אותו אך ידי לא פגעה בזכוכית הקרה.

היא לא פגעה בכלום. היא עברה דרך החלון כבאוויר, כאילו שהוא לא היה אלא הזיה, כאילו שהיה מצויר באוויר ובעצם, לא היה קיים. נאחזתי בפחד בידיות המושבים, מצפה למגע הברזל הקר אך ידי לא פגשו בי. הרמתי את ידי מול עיני ובחנתי אותן בדקדקנות. רוח היער עטפה אותי בערפל סמיך, נוגעת ולא נוגעת, מקררת ובו זמנית מחממת את גופי הקפוא.

לפתע הערפל התפזר ומצאתי את עצמי... ביער. ברור. עמדתי במרכז קרחת יער קטנה. סביבי, במעגל מושלם, עומדים עצים ערומים מעלים, ענפיהם לבנים ונוטים ליפול מכובד משא השלג שהם מחזיקים. אף ענף לא זז ובכל זאת הרגשתי ברוח נעימה סביבי. הבטתי בעצים, מצפה לראות משהו, או מישהו, הגורם לרוח הקסומה.. אך לא היה שם איש.

פתאום הבחנתי בתנועה מוזרה ביער. נדמה היה כי אף שלכאן הרוח אינה מגיעה ולא מזיזה את העצים האיתנים אי שם בעמקי היער מנדנדת הרוח בד כלשהוא קשור לענף אנא ואנא. החלטתי להתקרב לעץ ולהתיר את מה שהתברר לאט לאט כמטפחת. היא היתה אדומה, עם נקודות לבנות, ומשום מה נראתה לי מוכרת עד כאב, אבל לא הצלחתי להזכר מתי ואיפה ראיתי אותה לאחרונה.. לפתע גל של זיכרון הכה בי.

היתה זו מטפחת שליוותה אותי מאז ינקותי.. בבגרותי היתי מוצאת  בה ובבעליה נחמה רבה.. אני רואה אותה ובאפי עולה ריח האוכל החם שאהבתי כל כך.. אני מקשרת את המטפחת הזו לכל ילדותי, לכל דבר קטן וחסר משמעות שהיווה עבורי את כל חיי..

התרתי את המטפחת מהעץ והצמדתי אותה לליבי. כעת נראה היער פחות זר, הרוח שהילכה על פני היער הפכה לחברותית ומאירת פנים. הרגשתי שהגעתי הביתה. לאמא.

זאת היתה המטפחת של אמי.

מול עיני צפו תמונות מהעבר. הנה אני יושבת בחיקה של אמא, היא תופרת משהו.. והנה היא מניחה לי פלסטר אחרי שנפלתי מגדר לקוצים.. והנה עוד תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה ועוד ועוד.. עיני התמלאו דמעות לנוכח המחשבה שכל זה היה. היה, וכבר איננו. חשבתי על אמא.. חשבתי על אבא.. על אמיליה ואנדראה.. על פדרו. עמדתי, רגלי נטועות בקרקע, בוהה באויר נזכרת בחיים הקודמים, בחיים המאושרים בעבר.. שפעם היו שלי.

אי שם בקרחת יער מכוסת שלג, שעונה על עץ הנישא לשמים עמדה ילדה. לילדה שיער בהיר הגולש כתפיה ומגיע למתניה. על צווארה תלויה שרשרת זהובה וממנה משתלשל תליון זהב עגול. בידיה, היא ממוללת בחולמניות מטפחת קטנה. עיניה של הנערה אינן נעוצות במטפחת וגם לא באדמה ובעצים הסובבים אותה, אלא באוויר שמולה.

דומה, כי בעיני רוחה רואה הילדה תמונות שונות ומרהיבות.. אם תתקרב אליה ותציץ מעבר לכתפה תוכל גם אתה להציץ, ולא רק במבט חטוף, אל חייה וחלומותיה שנשקפים בדמיונה.. עיניה גדולות, כחולות ועגולות, מוקפות מסגרת ריסים ארוכות ושחורות. פניה רזים ונעימים למראה אך עיניה עייפות, מתחתיהן הצטברו שקי שינה, וגופה הצנום נראה רזה וכחוש מעייפות.

למעשה, הנערה אינה עייפה אלא עצובה. על כתפיה הצרות נושאת היא משא כבד של מוות. בעינייה ראתה את קרוביה, משפחתה, אנשים שסמכה עליהם, שהגנו עליה מפני תלאות החיים, השאירו אותה לבד, בודדה ויחפה באמצע יער כאשר אין מקום בעולם אליו היא יכולה לפנות, ללכת, לחפש הגנה..

כך עמדה הנערה זמן רב אך לפתע הוסתה תשומת ליבה אל מעמקי היער, אל רחש פתאומי ובלתי מובן, כאילו שמישהו רץ במהירות בלי לשם לב לדבר, דורך על צמחים ושובר ענפים בדרכו אל קרחת היער בה עמדה הנערה.

לפתע רחש מוזר קטע את מחשבותיי, ובמעמקי היער שמתי לב לתזוזה. כתם, בצבע לא מובן, התקדם לעברי בצעדים גדולים, תוך כדי כך שובר ענפים שנחו על האדמה ומעורר מהומה גדולה בין העצים. יישרתי את גבי ובפרץ אנרגיה פתאומי התחלתי לרוץ לצד המנוגד. רצתי זמן רב ובמהירות גדולה אך כמה שלא הגברתי את מהירותי כל הזמן שמעתי את צעדיה הכבדים של הדמות מאחורי. רצתי, רצתי ורצתי, כוחותיי החלו לאזול אך לא שמתי לב לכך, רצתי קדימה, לא רואה אפילו את כפות ידי. אני לא יודעת לאן ולמה אבל הפחד מהדמות גבר על העייפות ועל הפחד מהיער והמשכתי לרוץ..

בקצה יער אבות ושחור ישנו חוף ים. החוף לבן, החול רך ומזמין והים הוא בצבע תכלת יפיפה, אך אין איש שיוכל לרוץ בין הגלים ולהתרועע על החולות המזמינים.. ממש בין החוף ליער עומדת בקתה. הבקתה נראית מוזר, לא שייכת כלל וכלל  למקום ובכל זאת, קשה לדמיין את החול בלעדיה.. היא מאין קטע מעבר בין החוף ליער שמפרידה בין השניים אך גם משלבת אותם יחדיו.. מצד אחד העצים האבותים ומצד שני הגלים השקטים יצרו את הבקתה הזו, שקטה, אך מאיימת. מפרידה ומשלבת..

התעוררתי בבקתה קטנה בקצה היער. מצד אחד ראיתי את היער ומהצד השני, כמטר מהבקתה, היה חוף ים. לא ידעתי היכן אני, אבל לא יתכן כי הגעתי הנה בכוחות עצמי, אני זוכרת שהיו שם רק עצים.. איך הגעתי לפה? סביר להניח שנפלתי ומישהו אסף אותי והביא אותי לפה.. הבטתי סביב.. שולחן קטן, כיסא, כיור, מיטה (שעליה אני יושבת) חלון מרובע המציץ בחלקו אל היער ובחלקו אל הים.. עוד משהו? אה, דלת. הנה היא נפתחת.. לתוך הבקתה נכנסת דמות. עצמתי את עיני עד החצי כך שממבט חטוף נדמה היה שאני ישנה, ובחנתי את הדמות. הדמות, שהתבררה כגבר, בשנות הארבעים לחייו, רחב כתפיים וגבה קומה. הוא נעמד עם הגב  אלי. פתאום, הסתובב לכיווני. פחד פתאומי הכה בי. פי נפער בתדהמה וצעקה אילמת נמלטה ממנו.

אני יודעת מי זה.

 

Join MovellasFind out what all the buzz is about. Join now to start sharing your creativity and passion
Loading ...