עם התליון ביד


0Likes
0Comments
1576Views
AA

10. 10.

החלטתי לעזוב. הבנתי שאיני יכולה יותר להוביל את ג'ון שולל. מיום ליום, נדמה שהוא מחכה למשהו. בתחילה, חיכיתי איתו. ישבתי וחיכיתי לאדם כלשהוא, לאיזשהו סימן. ואז הבנתי. הוא מחכה שאעשה משהו. אולי מילה שאזרוק, מעשה כלשהוא. תשובה לשאלה שעוד לא נשאלה אך נראה כי היא תלויה באוויר, מחכה להאמר. מפעם לפעם, ראיתי  אותו עומד, מביט בי.

נדמה היה כי הנה, הוא עזר אומץ ואף פתח את פיו, אך מיד סוגר אותו, מניד את ראשו לשלילה. פעם אחת, אף פנה אלי, בבקשה לספר משהו. הרמתי את ראשי אז, והבטתי בו בעינים פעורות לרווחה. ציפיתי גם אני, לשאלה הזו, שאיני יודעת את פשרה. עיני הביעו הפתעה. אולי קצת סקרנות. אך אני יודעת, כי אי שם עמוק היתה תתחינה.

התחננתי במבטי לג'ון שלא יגיד. שלא יהגה את המשפט. פחדתי. השאלה הזו, איימה על קיומי. הרגשתי בנוכחות שלה באוויר, מוחצת אותי, חוסמת את המרחב שלי, נכנסת לי לגרון, גורמת להשתנקות קלה. לא ידעתי מה יקרה אם תאמר השאלה, אך באמת שלא רצתי לדעת. משהו בי אמר לי שברגע שאדע לא אדע יותר.

ההחלטה לעזוב הגיע בפתאומיות. כמו כעס גואש היא התפרצה החוצה, מכריחה אותי  לאסוף את דברי במרץ מצד אחד אך בו זמנית  מנסה להשאיר רושם רב של עזיבה. קיוויתי שהוא יחזור הביתה ויראה חדר ריק.

נראה שכל מה שסימל את נוכחותי נעלם. שירגיש ריקנות. אך פתאום הבנתי כי חפצי משלי כמעט ואין לי. פתאום, נעלמה התחושה. כמו שבאה בהתפרצות פתאומית, לא מתוכננת, כך גם עזבה אותי. ידיי נפלו בחוסר כוח. המעט שהיה שלי, נפל על הרצפה. ובין דממת האל חוט הורעשת שמעתי צלצול רך.

הרצפה המלוכלכת, מלאה באבק וחפצים שונים, בגדים זרוקים , ספרים, כמה מטבעות פזורים. ובין כל  אלה, התליון שלי.

הרמתי אותות הצליל הרך של השרשרת המתחכך באצבעותי מלווה אותי הרחק אל מרחבי הזיכרונות. פתחתי אותו ובפנים, כתמיד היה הוא. הפנים החרוטות באבן חייכו אלי ברמיזה, העיניים חוקרות את מרחביי נשמתי. באצבעותי רפרתי מעל החריטה, נוגעת ולא נוגעת באותו הזמן. לפתע שמתי לב למשהו. בין החריטה לזהב היה שקע. הוא היה קטן ובלתי משמעותי אבל משהו בי דחף בי לנסות ולהכניס את קצה ציפורני לתוכו ולמשוך.

למרבה הפתעתי, החריטה שתמיד חשבתי שהיתה מקובעת במקומה יצאה גם היא. בתוך אליפסת זהב שכב מפתח. הוא היה קטן כל כך ודק כל כך שנדמה היה שהוא אינו אלא נייר, אילוזיה, חלום. הרמתי אותו, מחזיקה אותו בין אצבעותי, משתדלת שלא להפילו מבלי משים.

המפתח הזה.. משהו בו נראה לי מוזר. לא בטוח. יותר משפחדתי שיאבד פחדתי שיתפוגג כמו עשן, ינזול מבין אצבעותיי כמו מים ויעלם לאפילה. את מבטי תפסה התמונה. הרמתי אותה מן השולחן עליה עמדה. לרגע התבוננתי בה, בפנים השלוות של האישה, בחיוך.

לפתע עלה רעיון במוחי. מפלסת את דרכי בין ערימות הבגדים על ההרצפה הגעתי אל המראה הגדולה בכניסת הבית. מתחתיה תלויה ארונית קטנה ובה שלוש מגירות. במאין דחף מוזר, המפתח, כמו חוד המצפן הנמשך לצפון, משך את ידי לכיוון המגירה האמצעית.

עיני לא האמינו למה שראו ומוחי הורה לי להפסיק את התנועה, להחזיר לעצמי את השליטה על גופי. ידי המשיכה את מסעה, מפלסת את האוויר המפתח הזהוב מכוון אל עבר המנעול כמו חץ בדרכו להינעץ בלב האויב. המפתח נכנס למנעול. הסתובב. המגירה נפתחה.

אל עיני נגלתה מגירה ריקה. ייאוש השתורר בנשמתי. לרגע נזכרתי בתמונה שהחזקתי ביד. הרמתי אותה, מלטפת במבטי את התמונה, מתכוונת להניח אותה במגירה, לנעול אותה הרחק במחיי. הכנסתי את ידי למגירה, מתכוונת להניח אותה על הקרקעית כשלפתע הרגשתי במשהו. בידי השניה הוצאתי את החפץ המסתורי.

לעיני נגלה אקדח. הוא היה קטן ומבהיק, כמעט כמו צעצוע ילדים. שקלתי אותו בידי, חיוך שובב מרצד על פני. הבטתי בתמונה.

על שטיח קטן ועגול לפני מראה גדולה ומלוכלכת עמדה ילדה. גופה כשל נערה הרק מתחילה את מסעה בעולם החיים, אך פניה מראים על התבגרות מהירה, מהירה מדי. בידה השמאלית היא מחזיקה תמונה עליה היא מביטה בעוד חיוך מוזר, המבטא אושר אמיתי, טהור כמו טיפת יהלום המנצנץ בשמש, אושר מזוקק. על צווארה תלויה שרשרת זהובה דקיקה עם תליון אליפטי זהוב פתוח. ידה הימנית מחזיקה אקדח, אצבעותיה מהודקות על ההדק, הקנה מכוון לראשה.

פלאשים של זכרונות ותמונות מלאו את שדה ראייתי, מציפים את כל סביבתי עד שלא נותר דבר מלבד האישה בתמונה. היא הביטה בי, בחיוכה המרגיע. הבטתי בעיניה המחייכות והיא, כתגובה הנהנה לי, נותנת אישור.

לפתע, הבנתי הכל.           

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בום.­

Join MovellasFind out what all the buzz is about. Join now to start sharing your creativity and passion
Loading ...